1. על השיתוף הזוגי במקרקעין; ועל היפרדות
2. על פירוק-השיתוף במקרקעין בין בני-זוג

3. על זכות-החולה הנוטה למות

----------------------------------------------------------------

על השיתוף הזוגי במקרקעין; ועל היפרדות

תקציר האירועים הקודמים: עדה ויעקב, זוג נשוי בשלהי חייו הזוגיים, ובפריחתם של אלו המשפטיים, מחליטים לפרק את השיתוף בבית המגורים.מחליטים- קרי: עדה, מחליטה שכן; ויעקב - מחליט שלא.
הותרנו את בני-הזוג על-סיפה של מלחמה מופלאה בין כתלי בית המשפט למשפחה מזה, בתביעת עדה לפרק השיתוף במקרקעין; ובינות לאולמות בית הדין הרבני מזה, עת חוסמת פרקליטתו של יעקב - כמעט בגופה ממש - את המסלול לביצוע הפירוק בעין.
היה זה סופו של יום מתיש במיוחד עבור עדה. בהיכנסה הביתה היא הבינה, שהיום הזה לא יסתיים בכי-טוב. עיניה חשכו: הסלון בלט בשממונו. רהיטי-המתכת [בשילוב עור-ביזון, יבוא מיוחד משמורת הטבע הנדירה, שסניפה נפתח לא מכבר ברחוב ה"א באייר 11 ] - נעלמו כאילו בלעתם האדמה. כאחוזת-אמוק עברה עדה בינות לכל החדרים בבית - ולבד מחדרי-הילדים,דאג מישהו לרוקן את מיטב הריהוט מן הבית, ולהעלימו. עדה לא התקשתה למצוא את הפתק: "החלטתי לעזוב בינתיים. לקחתי כמה דברים. ניפגש בבית-המשפט."
עדה רתחה מכעס, אך כבוגרת הסדנה המתקדמת של עמותת נלנ"ב [נשים-לא-נשברות-בקלות] היא ציינה לעצמה בסיפוק, שיעקב היה צפוי. הן תרגלו סיטואציה מקבילה רק לפני שבועיים. ידה של עדה היתה קלה מתמיד על האפרכסת. " תגיש בקשה דחופה להחזרת כל התכולה שנלקחה!" סיננה בהטעמה לפרקליטה הנאמן. "אני בדרך." לאטה בהחלטיות, וידעה שהיא שולטת במצב.
חלף שבוע, עברו חודשיים; החלטתו הסופית של השופט בוששה להינתן. משנקראה עדה בדחיפות למשרדו של פרקליטה ערב יום המשפחה, ציפתה להתבשר על הצו המיוחל להחזרת התחולה. מה רבה היתה תדהמתה כששלף הפרקליט מסמך עב-נספחים מבין שלושת המדפים האמצעיים במשרדו - עליהם אוחסנו חלק מתיקי ביהמ"ש הנושאים בגאון את שמה - והנחית את הבשורה הקשה: "הם רוצים כסף. 1350 $ לחודש." עדה חשבה שהפרקליט שלה די מוזר - "למה אתה צריך לשלם להם 1350$ לחודש??" תמהה. הפרקליט נאנח. הוא נאלץ לומר את המשפט הבא מאות פעמים, לאו-דוקא בהקשר הזה, ובכל זאת הבהיר: "זה לא אני. זו את."
כשעדה החלה לגלות סימנים קלים של אבדן-עשתונות-מוחלט, ולאחר מספר נשימות-התרגעות לא-זוגיות [הסדנה לאסרטיביות בתנאי מדבר, מרץ 2000 ] - החל הפרקליט להרצות את עיקרי הדברים:
"יעקב עזב לפני 3 חודשים את הבית המשותף. הוא טוען שהמאסת עליו את החיים המשותפים, ומחוסר יכולת להתמודד רגשית עם השהייה והמגורים במחיצתך, נאלץ הוא לשכור לעצמו מגורים חלופיים. יעקב אינו תובע את החזר שכר-הדירה שהוא משלם כעת אלא תשלום בגין שימושך הבלעדי בבית-המגורים שלכם, מאז עזב וכך מידי חודש בחודשו עד למכירת-הבית, או עד שתמחקי את כל ההליכים המשפטיים נגדו; או-אז מוכן הוא לשוב הביתה לחיקך."
עדה הזדעזעה מיידית. ההסדר, שנכפה עליה - בעקבות עזיבת יעקב את הבית, ולפיו - הושאר הבית הגדול והמרווח, פאר הזוגיות, גל עד לקשר הנישואין המיוחד [ עדה הזמינה את השיש מאיטליה, ויעקב שילם ב-3 תשלומים שוים, ללא ריבית והצמדה ] דוקא תאם להפליא את סגנון חייה העכשויים. "האם לכל דבר יש מחיר?" הרהרה נוגות. היא מעולם לא התעמקה בנפלאות ההשגחה, אבל ברגעים אלו, מצאה עצמה מתפללת לנס, לישועה… וזאת לא אחרה לבוא. היא ישבה מול המושיע, שנדמה היה לה כי הילה של רוך משוכה כעת מעליו, והאזינה לדבריו של הפרקליט- "דמי-שימוש ראויים, כך מכונה העניין בשפה המשפטית. והמשמעות המעשית פירושה - ששותף במקרקעין משותפים; אחד מבני-הזוג במקרה שלכם; אשר נאלץ לעזוב את המקרקעין, תוך שהוא מותיר את חלקו פנוי בלעדית לשימושו של השותף הנותר - זכאי לדרוש בהתקיים תנאים מסויימים מהשותף/השותפים להיפרע ולקבל כסף בגין השימוש הבלעדי שניתן עקב היעדרו. אבל, לא במקרה שלך!

פסיקתם המפורשת של בתי-המשפט אינה מכירה בדרישה מעין זאת של שותף; כאשר עזיבתו את המקרקעין המשותפים נבעה מרצונו החופשי, ומבחירתו האישית, ולא באה מהכרח של ממש לעניין זה ראו בתי-המשפט הכרח קלאסי במקרי-אלימות מצידו/ה של בן/בת הזוג הנותר/ת בבית - וכמובן שלאו-דוקא אלימות גופנית גרידא, אלא גם מקרים של התעללות נפשית מתמשכת, ובלבד שתהא מוכחת, ולא בעלמא. בקיצור יעקב לא יזכה במאום.
עדה חייכה. החיים היו יפים מתמיד. שקיעה קסומה עטפה את העיר, וצבעה אותה בצבעי-ארגמן. יום-המשפחה, החל מוצלח מתמיד.

. עמיר קרני, עו"ד
. הכותב הינו משפטן, המומחה לדיני-משפחה
. אין לראות ברשימה זאת משום חות-דעת משפטית ו/או המלצה מקצועית מחייבת. יש צורך להתייעץ ולבדוק כל מקרה לנסיבותיו.

----------------------------------------------------------------

על פירוק-השיתוף במקרקעין בין בני-זוג

עלילותיהם של עדה ויעקב,זוג נשוי המצוי באיבו של משבר זוגי חריף; נסובו סביב החלטתה של עדה לתבוע את פירוק השיתוף בבית-המגורים- מאמציו של יעקב לסכל את תביעתה באמצעות הליכים שונים ומשונים על מנת להפוך את הפירוק לבלתי-ישים; עבור לעזיבתו של יעקב את הבית המשותף,ודרישתו מעדה לתשלום שכר ראוי בגין שימושה הבלעדי בבית- דרישה שמצאנוה נדחית על-הסף, עת מקורה בעזיבה וולנטארית של מי מבני-הזוג את המדור המשותף, ושלא עקב הצדק קריטי, דוגמת אלימות.
חשוב לציין בהקשר זה, כי פירוקו של השיתוף בבית-מגורים עקב גירושין, שונה מדין כל נכס מקרקעין אחר, הנמכר בתנאי שוק חפשי. לאחר חלוף ההליכים המקדימים, ובירור טענות בני-הזוג -יכריע ביהמ"ש בדרך-כלל בדבר פירוק השיתוף, ותינתן החלטה המכריעה בנדון.
אלא שכאן נוסף למישור הקנייני-אזרחי נדבך נוסף,והוא: זהותם של הצדדים להליך, קרי: היותם של עדה ויעקב בעל ואשה, מחד; והורים לילדים קטינים, מאידך. המחוקק רואה-לנכון להתחשב בשלב ה"ביצועי" של פירוק השיתוף, בעובדה שמי ממהורים, אשר יחזיק לאחר הפירוד בילדים הקטינים, ויקבל את המשמורת בהם - יהא זקוק להבטחת מדורו לאחר מכירת הבית ששימש למגורי המשפחה, ומעבר לכך - להבטחת מדורם של הילדים הקטינים, אשר כאמור יימסרו למשמורתו.
באופן זה קובע החוק במפורש כי רשאי ביהמ"ש לעכב את ביצוע פירוק השיתוף עד להבטחת מדור הולם וראוי להורה הנותר עם הקטינים; וכמובן - לקטינים עצמם. הדברים אמורים לא רק לגבי מדור חלופי-קבוע לאחר מכירתו של הבית, אלא - גם באשר להבטחת סידורי-מדור זמניים, לכל תקופת-ביניים שתיקבע - עד-אשר תובטח קורת-גג קבועה לילדים ולבן-הזוג המחזיק בהם.
הנה כי-כן, חרף הפירוק במקרקעין בין שני שותפים לכל דבר, קיימת הגנה חקיקתית בעת פעולת המכירה - הן על הקטינים, והן על בן-הזוג שמחזיק בהם. המחוקק מצא לנכון לא רק להגן על הקטינים מפני היתלשותם מקורת הגג שהייתה כה ברורה עבורם טרם המשבר, אלא התייחס בחוק מיוחד להגנה -אולי אחרונה -על התא המשפחתי כולו מפני התפוררותו לאלתר וניתנה "הזדמנות אחרונה", טרם המפץ הגדול, לעכב את ההליכים אשר תלויים-ועומדים בין בני-הזוג, לרבות פירוק השיתוף בבית-המגורים - אם הוגשה לבית-הדין הרבני המוסמך, טרם פתיחת הליך פירוק השיתוף, תובענה שעניינה השבת שלום-הבית על-כנו בין בני הזוג. העיכוב הנ"ל - כוחו יפה לשלושה חודשים בלבד, וניתן להאריכו מעת לעת, לתקופה קצובה -אם מצא זאת ביהמ"ש לנכון. חשוב לציין, כי עיכוב זה אינו הליך אוטומאטי, אלא נתון לשיקול-דעתו של ביהמ"ש - הבוחן בין היתר את אלו הבאים: מידת-הנזק שייגרם מהמשך ההליך לעומתה של התועלת - אם בכלל - הטמונה בנסיון להחזיר שלום-הבית על-כנו; העובדה, שבית-הדין הרבני אכן עושה בפועל לפיוס בין בני-הזוג ולשיקום של הקשר הזוגי;וכן רשאי ביהמ"ש למנות מפשר מטעמו,אשר יצטרף כצד מקצועי-מומחה לנסיון ההבראה האחרון בהחלט של התא המשפחתי.
לסיכום ניתן בהחלט לומר, שהגם שהליך פירוק השיתוף במקרקעין בין בני-זוג מעוגן היטב ביסודות קניינים של מהות, ותחום בפרוצידורה דיונית מהירה וחותכת; אין להתעלם מקיומם של איזונים וריסונים שונים שהינם יצירה חקיקתית מיוחדת, הבאה לפרוש מטריית-הגנה תוך כדי ההליך - במגמה לשמור על הנפשות הפועלות: על הילדים, הנחבטים בתווך בטלטלות-מאונס,שהם נאלצים לחוות עקב המשבר;על בן-הזוג הנותר להחזיק בהם לאחר הגירושין; ועל התא המשפחתי בכללותו, מעין "תא-מילוט" קטנטן, שהחמצן המשפטי שבו יספיק ל-90 ימים - טרם שישקע סופית במצולות, בהינתקו מספינת-הנישואין השוקעת

ע מ י ר ק ר נ י , ע ו " ד .
הכותב הינו משפטן, המומחה לענייני-משפחה
[ אין לראות ברשימה זו משום חות-דעת ו/או המלצה מקצועית מחייבת. יש להיוועץ בכל מקרה ומקרה לגופו ]

----------------------------------------------------------------

דברי עו"ד עמיר קרני, נציג לשכת עורכי-הדין, בישיבת ועדת חוקה חוק ומשפט בנושא:
זכות-החולה הנוטה למות, לסיים את חייו בכבוד, תוך שמירה על צלם-אנוש ועל כבודו כאדם

היו"ר אמנון רובינשטיין:
נציג לשכת עורכי-הדין.
עמיר קרני:
ברשותכם, מספר הערות כמשפטן. רציתי להתייחס בעיקר למה שאמר פרופסור שטיינברג, להציע פתרון. שמענו בעיקר הערמת קשיים. פרופסור רובינשטיין, אני באמת לא מתכוון להרחיב את החוק, אבל אני מסתכל על הכותרת "הצעת חוק הימנעות מהארכת חיים - הוראות רפואיות מקדימות", ואני חושב שהצמצום הדווקני בסעיף 2(א) - בכתב - מחטיא את המטרה. הוא מפספס קטיגורית מספר אנשים, לאו דווקא מקרה הטייס, אלא שתי קבוצות, שכמותן יכולות להיות רבות במדינת ישראל. בתוך עמנו אנו יושבים, ויש אנשים שלא הספיקו ליתן הוראות מקדימות בכתב ואנשים שלא מסוגלים עקב שיתוק או עקב סיבה אחרת ליתן את ההוראות.
אני מציע לפנות אנלוגית לסעיף 23 בחוק הירושה. המחוקק, אחרי דין ודברים, וקראתי גם את דברי-הכנסת שקדמו, כשהיה היושב-ראש חבר הכנסת אונא, שדיברו על צוואה בעל-פה. בשונה מכל מדינות העולם המערבי, אצלנו, במדינת ישראל, יש ארבע דרכים לעשות צוואה, והדרך הרביעית היא צוואה בעל-פה, והרי כל הניסוח שלנו "חולה סובל הנוטה למות" הוא בעצם היקש לסעיף 23 לחוק הירושה. מי שרואה עצמו מול פני המוות ו/או, בעקבות דרישה של חברי הכנסת הדתיים, שכיב מרע, למרות שזה כולל אחד את השני. כאן בהחלט ניתן לעשות שימוש ולהרחיב את החוק ולעשות אנלוגיה לחולה, שיכול להגיע למצב שהוא מול פני המוות וליתן הוראות בעל-פה.
לכן אני מציע, קודם כול בסעיף קטן (א), למחוק את המילה "בכתב", או לחילופין להותיר אותה ולהוסיף סעיף קטן (ג), ואני רוצה לצטט את ההצעה שלי. "נמנע מחולה לכתוב הוראות, כמפורט בסעיף קטן (א), יכול הוא לצוות כן בפני שני עדים בעל-פה". זה נותן ביטוי, ומובן שזה גם על-פי ההלכה.
לגבי הביטול, זה דבר שהעליתי כבר בישיבה הקודמת. לא די לדעתי, כמשפטן, מה שנכתב בעניין הביטול, וכבר אמרתי שעניין זה הוא אבן מוסד בשיטתנו המשפטית. אדם יש לו אוטונומיה גם לזכות הביטול, זה לא צריך להיכתב רק בתוספת, גם בחוק עצמו. לכן בסעיף 3 צריך להתווסף קטע אחרי "תוקף ההוראות המקדימות יהיה חמש שנים מיום החתימה עליהן", זולת אם בוטלו, כולן או חלקן, על-ידי החולה, בדרכים המנויות בתוספת.
אברהם רביץ:
יש בעיה עם זה, כי אם בוטלו, אז בכל עת ובכל שעה הם מתבטלים.
עמיר קרני:
צריך להוסיף את זה בהוראת חקיקה. הרב רביץ, טענתי בישיבה הקודמת שאדם הוא בן-חורין.
בנימין אלון:
מה עם ביטול הביטול, איפה זה יהיה
עמיר קרני:
פרופסור שילה בספרו על חוק הירושה מדבר על מה קורה עם ביטול הביטול, וזה עלה פה על-ידי חברי הרופאים. חייל היוצא לקרב, או מישהו שיורד על-פי ההלכה, הולך למקום מסוכן, הרי על-פי חוק הירושה, צוואה בעל-פה תקפה רק לחודש ימים מיום שהנסיבות שהיו כרוכות בצוואה בעל-פה היו שרירות וקיימות. אומר פרופסור שילה, בהסתמך על פסיקה של בית-המשפט העליון, שצוואה בעל-פה, צוואה של שכיב מרע, שבוטלה ו/או שחלף המועד, בטלה ומבוטלת, ואי-אפשר לחדש אותה. מישהו פה שאל מה קורה בתום חמש שנים, אני מציע לעשות אנלוגיה, כי אנחנו מדברים על אחידות החקיקה. צריך לעשות אנלוגיה לחוק הירושה כאשר תמו חמש שנים ו/או כאשר תמו הנסיבות של צוואה בעל-פה, אי-אפשר בשום דרך לחדש אותה.
ענת מאור:
הרעיון היה שזה לא יהיה מגיל 20 ועד גיל 70, אבל ודאי שיש לו זכות לחדש כל חמש שנים.
עמיר קרני:
מה קורה אם הוא לא חידש. הרי אמרתי, לא כנציג לשכת עורכי-הדין, אלא כמשפטן: אני בעד החוק, אבל עם מנגנון איזון, ריסון, פיקוח וביקורת. ולכן אם מחמת שכחה גרידא, או מחמת אלף ואחד דברים, לא חודשו הצוואות המקדימות, אי-אפשר לעשות כאן הוראות מכללה ולומר "אפשר לחדש את זה".
היו"ר אמנון רובינשטיין:
זה נאמר.
עמיר קרני:
הקשבתי בקשב רב למה שאמרו פה החברים. נדמה לי שחברת הכנסת אביטל העלתה מה קורה בתום חמש שנים, אז אני רוצה ליתן תשובה, שוב אנלוגיה פשוטה לחוק הירושה.
רציתי להוסיף, ברשותכם, סעיף קטן (ב) לסעיף 3: "תוקף ההוראות בעל-פה יהא לשישה חודשים". גם הקודקס האזרחי הצרפתי, וצרפת היא בין המדינות הבודדות שמכירות בצוואה בעל-פה, שם, כאשר נעשית צוואה בעל-פה, תוקפה לשישה חודשים. אם נעשה פה חלופה של הוראות מקדימות בעל-פה, תוקפן לא יהיה לחמש שנים, אלא לתקופה של שישה חודשים.
לגבי סעיף 5. סליחה שאני נכנס פה לדלת פתוחה. אני לא מקבל, כמשפטן, את סעיף 5, כהלכה למשה מסיני. הרי הנסח כאן העתיק את זה מסעיף 35 לחוק הירושה, והרי, פרופסור רובינשטיין, אתה בעצמך אמרת שאנחנו לא מדברים על צוואה מחיים. זו לא צוואה.
היו"ר אמנון רובינשטיין:
איך נמנע שאישור הטופס יהיה על מי שיש לו אינטרס
עמיר קרני:
אני נכנס לרציונל. הרציונל לחוק הזה מקורו בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, זכות האדם לכבוד. כך אני מבין את זה. עיינתי גם במאמרים של הנשיא ברק מספר חדש שיצא לאחרונה. אני אצטט רק שתי שורות ממבחר כתבים של אהרון ברק בעריכת חיים כהן. בעמוד 429 כתוב "כבוד האדם היא החירות של אדם לעצב את חייו ולפתח את אישיותו כרצונו", ועכשיו הקטע הרלוונטי, "ביסוד כבוד האדם מונחת ההכרה בשלמותו הפיזית והרוחנית של האדם, בנפשיותו, בערכו כאדם, וכל זאת" - ועכשיו אני מגיע לסעיף 5 שלנו - "בלא קשר למידת התועלת הצומחת ממנו לאחרים. כבוד האדם מניח אדם בן-חורין המהווה מטרה בפני עצמה ולא אמצעי להשגת מטרות של הכלל או של פרטים אחרים".
בנימין אלון:
החוק בא לחסוך מהמשפטנים פילוסופיה.
היו"ר אמנון רובינשטיין:
זו עמדתו.
עמיר קרני:
אני לא הולך פה בדרך המלך, אני מציע ללכת על דרך יותר אמיצה. ממה נפשך אם אנחנו הולכים ומחוקקים את החוק הזה ונותנים לפרט את האוטונומיה האבסולוטית לבטא את כבודו, בואו נלך עד הסוף. הפרופסור דיבר על החוק בקליפורניה, גם בקליפורניה, כשהיה החוק שהתיר המתת חסד, בכל אופן, עדיין החוק הקליפורני לא שלל, מאותו אדם שממית, את הזכות ליהנות מהירושה. אצלנו יש בסעיף 5 לירושה, שמי שגרם למותו של מנוח לא יכול, אחר כך כמובן, ליהנות מירושתו, אם אנחנו דנים במצב ספציפי. שוב, כל הקונטקסט של החוק הזה, אני רואה בו כצוואת שכיב מרע, מהמעגל הקרוב, מהעדים שנמצאים סביב האדם.
לסעיף 1 לתוספת, "במקרה שלא אהיה מסוגל/ת לקחת חלק, באופן פעיל ומודע" - זה צריך להיות באופן פעיל או מודע. יכול להיות מישהו שהוא מודע והוא לא פעיל. המילה "או", חייבים להוסיף אותה, כדי לכלול את המשותף למי שלא יכול להיות פעיל.
לגבי "שני רופאים בלתי תלויים זה בזה", אני מקבל שאחד מהם צריך להיות מומחה למחלה הספציפית, אבל אם נרחיב ששני הרופאים, נוציא מהחולה את האפשרות שרופאו האישי גם כן יוכל ליטול חלק בעניין.
"למנוע ממני כאב שאדם מן הישוב" - כמשפטן, אני לא מכיר באף חוק הגדרה כזאת של "אדם מן הישוב". לכו עם החוק הזה עד הסוף. מה זאת אומרת אדם מן היישוב אני מדבר על הסבל שלי כאדם, כפרט, לא מעניין אותי אדם מן היישוב. אני רוצה לחסוך את ייסורי. תודה.
היו"ר אמנון רובינשטיין:
רבותי, אני מודה לכל הנציגים.
יש לנו כעת שלוש אלטרנטיבות, והאלטרנטיבה הראשונה, שאני ממליץ עליה, היא זו, שאנחנו נמשיך בקריאה הראשונה מתוך הבנה, על דעת יושב-ראש הוועדה וחברת הכנסת ענת מאור, שאנחנו..

לקריאה נוספת בנושא:

דיון בועדת החוקה בנושא חוק החולה הנוטה למות, מרץ 2001

הפרוטוקול המלא מדיוני ועדת החוקה חוק ומשפט, מאי 2001